בן שרה וסאלם. נולד בשנת תש"ה (1945) בתימן. אח צעיר ליוסף, שרה ואברהם.

יואל גדל בתימן, ובטרם מלאו לו שנתיים יצא עם בני משפחתו למסע עלייה רגלי לארץ ישראל. בדרך התייתם מאימו, שהורעלה ממי באר מזוהמים.

בגיל שלוש לערך הגיע לארץ עם אביו, שני אחיו ואחותו. תחילה התיישבו בקיבוץ פרוד שבגליל העליון ולאחר מכן עברו לראש העין, שם גרו באוהלים.

בשנת 1954 עברו להתגורר ביבנה, והאב סאלם נישא בשנית. יואל למד בבית ספר יסודי ביבנה ולאחר מכן בישיבה בתנאי פנימייה. מאחר שלא אהב את השהות בישיבה, עבר לגור עם אחותו ביישוב רכסים הסמוך לחיפה עד סיום לימודיו.

לפני הגיוס לצה"ל עבד בחברת "סולל בונה" עם בן זוגה של אחותו.

בגיל שמונה-עשרה התגייס לצה"ל ושובץ בחטיבת הצנחנים בחיל הרגלים.

בתום שירות החובה המשיך לשירות קבע בחיל המודיעין, הוצב בבסיס בחצי האי סיני וחזר הביתה אחת לשבועיים. במהלך השירות השתתף במלחמת ששת הימים ב-1967, במלחמת ההתשה שאחריה ובמלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973.

בין תפקידיו בצבא היה נגד משמעת (רס"ר), ובמרבית שנות שירותו בצה"ל שירת כטבח. במסגרת השירות עבר הכשרות רבות בנושא במלון "תדמור" בהרצליה. היה לו חשוב מאוד שחייליו ירגישו טוב, והוא הכניס נשמה וערך לתפקידו. חברו ליחידה סיפר, "יואל לא הסתפק בכך שדאג להשביע את החיילים הלוחמים, יואל דאג שכל אחד יקבל את מה שהוא אוהב... אמר נפוליאון בונפרטה: 'הצבא הולך על קיבתו'. יואל לא רק שהבין את זה אלא הוא קיים הלכה למעשה להשביע רצונו של כל אחד ואחד... אתה ידעת שכשאתה תחזור, האוכל יהיה לטעמך".

במהלך השירות השתתף בפעילויות ספורטיביות רבות והשתייך לקבוצות ספורט.

מול בית אביו של יואל גרה משפחתה של שושנה, מי שהייתה לבת זוגו כשהיה בן עשרים ושתיים. השניים נישאו בשנת 1967, לאחר מלחמת ששת הימים, והקימו את ביתם ביבנה. יואל היה בן זוג טוב ודואג וכיבד מאוד את הוריה של שושנה.

כעבור שנה נולדה בתם הבכורה נעמי, ולאחר מכן נולדו איתן, מיכל, ליאת, יונית ואריאל. באבהותו הקפיד יואל על משמעת, סדר ועמידה בזמנים. את ילדיו חינך שזמן הוא דבר יקר ושצריך לנצל אותו כראוי.

לעיתים קרובות נוהג היה לטלפן לילדיו, ולימים גם לנכדיו, ולבדוק שאכלו ושבעו ושלא חסר להם דבר בבית. הוא דאג שהמקרר יהיה תמיד מלא ורצה שילדיו ייהנו מרווחה ומשפע. הוא לא רצה שהם יחוו את המחסור שהיה לו בילדותו – מחסור בציוד לבית ספר ובביגוד. גם כשהילדים רצו צעצועים וציוד חדש ללימודיהם לא סירב, ובתקופות של דוחק כלכלי הקפיד שילדיו לא ירגישו כל חֶסֶר.

טיולים היו אהובים עליו מאוד. הוא הכיר היטב את צפון הארץ והרבה לטייל ברחבי המדינה עם רעייתו וילדיו. מקומות רבים הכיר על פי הקולינריה של האזור.

נהג לבשל בבית לבני משפחתו, ומאחר שזה גם היה מקצועו עשה זאת במהירות רבה. ניקיון, סדר וארגון היו חלק מהותי בחייו, חשוב היה לו שסביבתו תיראה כך ולאחר שכילה מלאכתו במטבח לא הורגש כי תכונה היתה בו.

בגיל שלושים ושתיים לקה בהתקף לב. זמן קצר אחר כך השתחרר מצה"ל אחרי כחמש-עשרה שנות שירות בדרגת רב-סמל ראשון. השנים הבאות הוקדשו להחלמה בביתו.

לאחר שהשתקם עבד בחברת האנרגיה והחשמל "אורמת טכנולוגיות", וכעבור שנתיים החל לעבוד בחברת ההיי-טק "אורבוטק" כמנהל משק.

לאחר כעשור לא אפשר לו מצבו הרפואי המחמיר להמשיך לעבוד, והוא פרש פרישה מוקדמת לגמלאות. גם על הטיולים נאלץ לוותר, וזה הקשה עליו במיוחד.

יואל, אדם אהוב על הבריות, נעים הליכות וטוב לב, בורך בנתינה, ברוחב יד ובמתן כבוד לזולת ופעל למען אחרים בתחומים רבים. כך נהג גם עם אורחיו – הגיש ארוחה לכל מי שנכנס לביתו. כשהיה נוסע לביקורים אצל בני משפחתו נהג להביא עמו שפע מטעמים, פירות, ירקות והפתעות עבור בני המשפחה. היתה לו היכולת להבחין למה הם זקוקים ואת החוסרים השלים בחוכמה.

תחביבו הגדול – הבישול – שימש אותו בסיוע לנזקקים. הוא היה חבר בארגון "בני ברית" ובמסגרת העמותה הביא מדי יום אוכל לחוסים בה ולקשישים בהוסטל ביבנה. את המזון הביא מעודפים של חדרי אוכל במפעלים.

במהלך השנים עבר שני התקפי לב נוספים, שני ניתוחי לב פתוח וטיפולים בבתי החולים "איכילוב" בתל אביב ו"שיבא" בתל השומר. תחלואי הלב והשימוש בתרופות תומכות הובילו לירידה בתפקוד הכליות ולבסוף לכשל שלהן. מצב זה הצריכו לטיפולי דיאליזה. בעקבות כך, במהלך השנתיים וחצי האחרונות בחייו סבל מקושי רב בתפקוד היומיומי, אך למרות הקשיים השתדל להעסיק את עצמו ולתרום לעשייה בבית כפי יכולתו. הוא אהב את החיים והשתדל לראות את היופי והטוב שבהם.

יואל צנעני נפטר ביום כ"ח בכסלו תשע"ט (6.12.2018). בן שבעים ושלוש בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין ביבנה. הותיר אישה, ארבע בנות ושני בנים, נכדים, אח ואחות.